מחכה לאירופה

אם משהו היה קשה לנהל בחודשים של תקופת הקורונה היה הקשר בין מדינות אירופה השונות לבין האיחוד בכללותו. כל ממשלה הלכה מעט (או הרבה) בעצמה, מנסה לכבוש את ציבור הבוחרים שלה, ומקדישה תשומת לב מועטה לצרכים של היבשת כולה. ההפגנות הפומביות של כמה מנהיגים נעשו בעצם לצריכה פנימית, והתוצאה של כל זה הייתה א דימוי של חוסר סולידריות ופילוג שלא העדיף ליוקרתם של מוסדות הקהילה.

אבל עכשיו, אחרי המכה הראשונה והאכזרית של המחלה, הגיע הזמן לעבור ממילים למעשים ולהמר על החלמה. אורסולה פון דר ליין, נשיא הנציבות האירופית, לקח אחריות ומציע את יישום תוכנית שיקום אירופית שתהיה צורה של 500.000 מיליון יורו בהעברות ועוד 250.000 הלוואות כדי לעזור למדינות להתקדם.

כרגיל, הבעיה בתוכנית תהיה "הפרטים", שבו השטן יכניס זבל ויאלץ אותנו לבצע, שוב, מפגשי מרתון משא ומתן שאנחנו כל כך רגילים אליו בבריסל. כִּמעַט מחצית מהכספים, על פי התוכניות הראשוניות, הם יילקחו על ידי אלה המושפעים ביותר מהמגיפה ביבשת: איטליה וספרד. במקרה שלנו, הם יכולים להסתכם ביותר מ-75.000 מיליון יורו efectivo, ויותר מ-60.000 הלוואות. הנתונים הללו, עצומים באמת, ואשר יגיעו לממדים של יותר מ-10% מהתמ"ג, מייצגים, בפועל, תרומה של כספים בדומה לאובדן הפריון שנחווה, לפי ההערכות השמרניות ביותר, בשנת 2020 עצמה. יתרה מזאת, ללא תלות בקווים אלו, ישנם אותם אחרים, שכבר הוסכם עליהם לפני שבועות, לספק נזילות למערכת, ואשר מתחילים מה- יוזמה של המועצה האירופית.

¿כיצד להתאים את התוכניות הללו, שאפתני ביותר ועמוק לא-ליברלים בתפיסה שלה, עם כספים אירופיים? ואיך עושים את זה במסגרת הכלכלה של כמה מדינות, המושפעות ביותר, שהחשבונות הציבוריים שלו עולים בהרבה על 100% חוב בהשוואה לתוצר שלה? האם האמינות והיכולת הפיננסית של האיחוד עצמו לא יוטלו בספק בהקשר בינלאומי שבו מדינות רבות אחרות לוקחות את ההובלה?

El אתגר שנפתח לחודשים הקרובים הוא כפול: מצד אחד, מקבל להתגבר על חוסר הרצון של מדינות הצפון, שמוכנים לתמוך אך לא לסחוב נטל מופרז, ומצד שני נטל גדול עוד יותר. יש צורך לענות על השאלה הגדולה:מאיפה, עם אילו מנגנונים פיסקאליים או אחרים, האם האיחוד האירופי יצליח להוציא כמות כזו של כספים?