ספרד 2016: בין שנאה לפחד

אלה שהם עכשיו בני ארבעים או חמישים נולדו כשנותרו לרודן כמה שנים לחיות, והם עדיין גדלו בעיצומה של השנאה. הוריו חששו מרוחות הרפאים של העבר, ושנאו להגן על עצמם. לעשות פוליטיקה, אם כן, כללה דיבור בכעס על העבר: המלחמה, הרעים, הטובים... בשנות השבעים לא כולם שנאו את אותו הדבר, כי לכל אחת היו רוחות רפאים שונות, אבל השנאה עדיין הייתה כללית. הגיליון הישן של שתי הספרדים היה חי מאוד במדינה.

אבל התברר שהורי אותם ילדים, מי הם היו ילדים של שנאה כי הם נולדו בזמן מלחמת אזרחים, הם אלה ששמו לה קץ. הם בנו ארץ טובה יותר לילדיהם, שהיו אז ילדים, שבה במקום להתכחש לאחר, הם למדו לחשוב שבמקרה הטוב, היריב טעה. הם לימדו את ילדיהם להיות סלחניים ולסבול הבדלים. להורים של אז היה קשה במיוחד לשדר את הערכים האלה, כי הוחדרו להם את הערכים ההפוכים. הדור ההוא, שכיום הוא בן שבעים, שמונים ותשעים, ראוי להרבה כבוד. ילדיהם הפכו למבוגרים בארץ שבה הורים פחדו וגדלו בעיצומו של סיוט, אבל הם דחפו אותם לחיות בביטחון ולבנות עתיד טוב יותר בשלווה.

וילדיהם הקשיבו להם. הם התבגרו במדינה שהתקדמה בבירור: פתוחה יותר, פחות פונדמנטליסטית יותר ויותר והרבה יותר טוב לחיות בה. שנאה ופחד נחשפו לפינה, כלואים בפרברים קלים לטיפול: ארבעה גרפיטי שנעשו בצורה גרועה, קירות או רצפות שהושחתו בהודעות זועמות שאיש לא לקח בחשבון. זה כל מה שנותר מהמלחמה:

השנים חלפו, הגרפיטי הלך והצטמצם, ולפתע הבינו ילדי שנות השבעים שהם מבוגרים: שלושים וקצת שנה לאחר תחילת דרכם, הייתה להם ארץ טובה בידם, וזמן לקחת את המושכות לידיים.

זה היה 2006.

עשר שנים מאוחר יותר, עכשיו, המושכות עדיין מחכות להם, או יותר נכון הם חלפו על פניהם. הוריהם, אלה שבאו משנאה, מתים, והם, שהיו צריכים להרים את הלפיד, רואים איך נשיא שנראה כמו זקן אומר כבר חודשים לא להכל. בינתיים, רבים מהילדים שלהם התפרצו פתאום ואמרו גם לא, עם המרפקים. האווירה שוב התמלאה טינה.

הנה אנחנו, שוב, דחוסים בין שנאה לפחד, מקבלים לא לימין ולשמאל,  שליליות שונות לחלוטין אך בפועל לא ניתן להבחין בהן. סוף סוף אנחנו חיים שוב בין רוחות רפאים. אלה מלפני חמישים שנה כונו "מלחמה", "קומוניזם", "פשיזם", "הוללות", "ETA". אלה שעכשיו נקראים "אבטלה", "קיצוצים", "IBEX", "ונצואלה", "צמות".

מה קרה לנו? מה עלה בגורל המדינה שלנו, מהדו-קיום הסביר שבנו זקנינו?

מה שקרה היה משבר כלכלי אכזרי שלא התכוננו אליו: מולו התפרקנו מנשקנו. משבר שהיה צריך להגיע, אבל לא התחשק לנו לחזות אותו מראש. וכשהוא הגיע הוא מצא אותנו חיים בבועות שהתפוצצו לפתע והותירו אותנו באוויר, בגובה מאה מטר וללא מצנחים. תוך זמן קצר, מיליוני אזרחים הושלכו לקרקע, בבת אחת: לאומללות, לעוני, להגירה. מיליוני זרעים נזרקו כדי להוליד דור נוסף של שנאה.

כבר יש לנו את הדור החדש של שנאה כאן. הם אלה שעכשיו, מכניסים פחד לגופם של הזקנים שלנו.

זה הגיוני שצעירים יצאו כך: יש להם את כל הסיבות להתמרמר. העשור הארור הזה שעברנו הוציא את כולנו. והם פגיעים יותר. הם לא אחראים אלא קורבנות, ויש להם, לפחות, את האומץ למרוד.

כולנו אשמים בשבר החברתי שנקלענו אליו. ממשלות לא חזו: הן הסתפקו בסטטיסטיקה שהציעה נתוני תוצר מצוינים אך נתוני אבטלה בינוניים. הם התפטרו בשנת 2000, בשנת 2004, אפילו בשנת 2008, כדי לקבל מדינה מופלאה שבכל זאת הייתה בעלת שיעור אבטלה פי שלושה משלנו. הסתירה הבוטה הזו הייתה צריכה להספיק כדי לגרום להם להבין שהם עושים הרבה דברים לא בסדר: מדינה עם חמישה עשר מיליון תורמים לא יכולה לחיות באמצע בועת עושר ולהשאיר שני מיליון מובטלים. אבל באותן שנים לא הממשלות ולא האזרחים רצו לראות את זה. אף אחד לא רצה לגלות שאם חלק מהדברים לא יסתדרו כשהכל הולך כל כך טוב, זה אומר שהם ישתבשו לגמרי כשהדברים קצת השתבשו.

כאשר 2007 ו-2008 הגיעו לבלתי נמנע, הנפילה. וב-2009 וב-2010, המציאות הקשה החיתה את שנאתנו, שהייתה סמויה אך לא נכחדה. מול התהום אליו נפלנו, כולנו חיפשנו אשמים שישחררו אותנו.. האם אנושי. הסתכלנו אחורה על ספרד הישנה של שתי הספרדים: חזרנו לשנוא ולהאשים אחרים.

חזרנו להאשים אחרים, ולשנוא אותם

בקטלוניה מצאו עבריין, ששמו ספרד, והיו ששנאו אותו. האגף הימני מצא אשם, ששמו היה חוסה לואיס, ושנאו אותו. שנים אחר כך הם ממשיכים לחיות מההכנסה של אותה שנאה, שהופכת לפחד. עכשיו קוראים לו "פול", והוא הופך את פחד הזקנים לנדרים. גם השמאל מצא את האשם שלהם והפטישים שלו. הם קראו להם קיצוצים, קפיטליזם, ניאו-ליברליזם, בנקאות, IBEX,... עד לסיכום במילה אחת: Rajoy. ושם הם ממשיכים, מחזקים את שנאתם ומחפשים חפצים חדשים אזרחים אלה לשנוא כשמריאנו כבר לא כאן. מה שיהיה בקרוב.

אבל לפני כן, ב-2011, המתח היה בלתי נסבל, והרחובות התמלאו באנשים ממורמרים. למרבה המזל, הכעס הזה מצא ערוצים ובסופו של דבר נכנס לקונגרס ב-2015. הפעם עשינו דברים טוב יותר, אנחנו חייבים להודות בזה. הזעם הכלול לא פרץ לפרלמנט, כפי שהיה פעם, בעלות ברית בכוח גס, עם כובע תלת-קורן ואקדח ביד, אלא עם ראסטות, מתן נשיקות לחברים ותינוקות יונקים. הוא נכנס עם כל הלגיטימציה ועם כל הימין, מבלי לבצע את הנבל של כפיית הדלתות.

עם זאת, קורה שלגיטימציה הכרחית אך אינה מספקת. בספרד זו של השנים 2010, הפסקנו לראות מישהו לא בסדר אצל השכן שלנו. אנחנו שוב מכריזים על מה שהספרדים תמיד צעקו: שהשכן הוא בחור שראוי לשנוא ולבזות. השנאה הציפה הכל, בסגנון הכי אכזרי שאפשר, לא משנה כמה משתמשים במדיה שלא ניתנת להגייה לאבותינו הקדמונים: טוויטר, פייסבוק, פורומים, וואטסאפ. השנאה הישנה לבשה בגדים חדשים כדי ליצור דור כועס וחסר תקווה שצריך לזהות את פניהם של האשמים. אבל למי שיש קצת ניסיון, כל זה לא שולל אותך: זה לא השינוי, זה אותו דבר כמו תמיד. הילדים האלה היום הם הסבים והסבתות שלנו שהתגלגלו מחדש: אותם פנים, אותו כעס, אותו צער עיוור.

בני כמה הצעירים: כמה רזים וצפויים במיוחד!

הם כבר תופסים מקום בפרלמנט ובחברה. אבל כמעט שום דבר לא השתנה במאה שנים: בקושי הבגדים שבהם לובשים השנאה, אף פעם לא הבסיס שלה. נינים הם שיבוטים של סבא וסבתא.

למרבה המזל, לא הכל כך. לצד השנאה יש תקווה ורצון כנה להשתפר. לצד הטינה, יש רצון לבנות. אנחנו יותר תרבותיים ומוכנים יותר מבעבר. הבעיה היא שכרגע, הרע מטביע את הטובים. זה המקום שבו אנחנו נמצאים. יש המכריזים ש"אני השינוי", ומאמינים שהכרזה זו היא דמוקרטית. אבל השינוי הוא או של כולנו או שלא יהיה. אתה לא יכול לשנות על ידי הפניית גב לחלק מהחברה. והאמת היא שחצי מספרד שונאת את המפלגה העממית, אבל החצי השני מפחד מפודמוס, כך ששניהם לא מסוגלים להוביל שום דבר שמשרת את כולנו.

חצי מספרד שונאת את המפלגה העממית, אבל החצי השני מפחד מפודמוס, כך ששניהם לא מסוגלים להוביל שום דבר שמשרת את כולנו.

עבודתם של הורי המעבר, כיום סבים וסבתות, כמעט מתים (חלקם בהחלט מתים) קרסה. אנחנו חוזרים לשתי ספרד, כשהאחת מפחדת פחד מוות, השנייה מלאת שנאה, ושתיהן מייחסות לצד שכנגד את תפקיד האשם. לפיכך, עבור רבים, מי שבונה גשרים הוא בוגד פחדן בעקרונותיו, ומי שמדנאם אותם הוא לוחם קוהרנטי למען האידיאלים האמיתיים היחידים.

חלק שותים משנאה. אחרים של פחד:

ייקח זמן לתפור פצעים עד שהאי-סבילות תרד שוב. שנות המשבר, העוולות, העוני האכזרי וחוסר השוויון שאופף אותנו, קברו את ליבנו בסיד חי ואז הוציאו אותו מהקבר כדי לחשוף אותו באמצע הקונגרס. ולמרות שכולם מאמינים שהאשם הוא האחר, האשמה היא חברה שלמה שבשנות ה-90 וה-2000 לא ידעה לאמץ את הרפורמות הנדרשות כדי שכשהדברים ישתבשו, נהיה ערוכים. לא ננקטו פעולות מתקנות. שום שינויים עמוקים ששיפרו אותנו מעבר לפני השטח. "אנחנו כבר מסתדרים די טוב," נראה היה לנו שחשבנו. בואו לא ניגע בכלום, בואו לא נטריד אף אחד, בואו לא ניתן לאף אחד לערוך נגדנו הפגנה על תקיפת הפריבילגיות שלו, בואו נעזוב את עצמנו... לא טריטוריאלית, לא כלכלית ולא חברתית היו הרפורמות שכל המומחים המליצו עליהן, ו שהיינו מתכוננים לעתיד. לא הייתה שאיפה או תחושת מדינה. "תנו להם להמציא את זה," אמר סבא רבא אונאמונו. "תנו לאחרים לעשות רפורמה" הכריזו אזנר וזפאטרו הראשון בפנים, אחראי שיתוף על הבועות והצמיחה הפיקטיבית. ומכיוון שהם לא ביצעו רפורמות כשהם יכלו, זפאטרו וראג'וי נאלצו מאוחר יותר לאמץ קיצוצים פראיים, כשהיה מאוחר מדי לכל דבר אחר.

האם נישאר תקועים במצב הזה, או שזה משהו זמני? אנחנו עדיין לא יודעים. העתיד שלנו תלוי במידה רבה במה שקורה בין היום ל-26 ביוני: בגדולה או באומללות, באנוכיות או בנדיבות של אלה שמחליטים בשמנו. זה משנה מאוד אם סוף סוף נבחר בממשלה של הרמוניה או אחרת של עימות. זה לא אותו הדבר. זה לא יהיה אותו הדבר. ואם לא תהיה ממשלה, אם נגיע סוף סוף ל-26-J, אנחנו האזרחים נדבר. אז זה יהיה הזמן שלנו. הכרחי שנבעוט בישבן של שתי הספרדים שמסתכלים במראה, שונאים, מפחדים וזקוקים זה לזה. רק אם נעשה את זה ככה נצא מזה.

"קונקורד היה אפשרי", הוא המוטו שעזב אותנו עידן אדולפו סוארז וסנטיאגו קאריו. עכשיו, אחרי העשור הארור הזה, בזבזנו הכל וחזרנו להתרעם, שוכחים שהשתקפות מלאת השנאה שאנו רואים זה בעיני זה אינה דמותו של האדם שאנו מסתכלים עליו אלא הפרצוף המגעיל שלנו.

לפני 37 שנים, סמוי ובאמצע השבוע הקדוש, לאדולפו סוארז היה האומץ להכשיר את המפלגה הקומוניסטית, מול היסטוריה שלמה של שנאה כדי להתגבר עליה. כעת, מה שקורה מאחורי הקלעים ובאמצע השבוע הקדוש 2016, יסמן לעד את עתידנו. יש רק שתי אפשרויות ממשלתיות: הסכמה או הדרה. או שנגיע להסכמה רחבה בין צדדים שונים שנכנעים ופועלים ביחד, או שנבחר בחזית המוטלת על היריב.

ההשלכות של בחירה בדרך זו או אחרת יהיו שונות מאוד.