מהפכת מחיאות הכפיים

אתמול בשעה עשר בלילה, בזמן שהחברה עדיין החלה לעכל את השפעות ההצהרה המוסדית של נשיא הממשלה פדרו סאנצ'ס, כשנוסח הצו המסדיר את מצב האזעקה טרם פורסם ב-BOE , מאות אלפי אזרחים יצאו למרפסות שלהם, טרסות, חלונות... למחוא כפיים.

היום, מיליונים כנראה יעשו זאת.

לא משנה כמה קשה ההסכם שאומצו על ידי מועצת השרים, הפערים המרים או המינימום שהושגו. חוסר הרצון של חלק מנשיאי הקהילה האוטונומית משנה מעט, שראו כיצד השתלטות הממשלה פירושה נטילת סמכויות שבתקופות נורמליות תואמות אותן.

הדבר החשוב, הדבר העיקרי, הוא שהחברה מבינה זאת אחת ולתמיד הדבר הבסיסי הוא לכבד את הזכות לחיות של אחרים, ובמיוחד, של החלש ביותר. הדבר החשוב הוא להבין שעם מערכת בריאות על סף קריסה, חייהם של אחרים הם לא משהו שתלוי בצדדים שלישיים, אלא זה בידינו: בזה שאיננו מתקרבים אליהם כדי להדביקם.

עד שהמשבר יסתיים, כשהמחלה תהפוך לעוד אחת, כבר לא יהיה צורך להתמקד בזה: נוכל להוריד את האחריות, שוב, אל "המערכת". אבל עכשיו המערכת היא אנחנו. אנחנו, כולנו, עובדי הבריאות הראשונים, ולכן, האחריות שלנו היא למלא את חובתנו.

אתמול הושם הדגש על המרפסות על מי שנמצאים בשורה הראשונה, המנסים ישירות להציל חיים: הרופאים והאחיות. יוחיוני שזה יהיה כך ולעולם לא נשכח אותם או נפסיק לתמוך בהם.

אבל לא מומלץ לשכוח את כל האחרים. מחיאות הכפיים שמגיעות להם, כמו כל אחד אחר, מניות סופרמרקטים, שהם הסכר שלנו נגד היסטריה; ה מובילים, מסכנים את חייהם בדרכים, הרחק ממשפחותיהם, כדי להמשיך להביא את מה שאנחנו צריכים למדפים; ה רוקחים, חשוף פנים אל פנים לדרישות תשומת הלב של אלו שסביר להניח שידבקו בהם; ה כוחות הבטחון, שחייבים להבטיח שכולנו מכבדים את הכללים, מהרחוב, לוקחים סיכונים, בעוד שאחרים נשארים בטוחים בבתיהם. ה פְּנִימִי של מרכזי הכליאה, שחייבים להחזיק מעמד ללא קבלת ביקורים או היתרים, וה פקידים מאותם מרכזים, שיתמודדו עם מצבים מתוחים שנגזרו מאותן הגבלות, לאחר שהותירו קרובים מודאגים רחוקים, לפעמים עשרות ועשרות קילומטרים. ה אוטונומי שימשיכו למרגלות הקניון, כפי שהם יכולים, היכן שהם יכולים, כל אחד באזור החיוני שלו. ה עובדי שירות חיוניים שחייב לצאת מהבית כל יום לעבודה. ה חקלאים שהם יצטרכו להמשיך למלא שווקים במוצרים, כדי שנוכל לאכול... ועוד כל כך הרבה אחרים.

יש כל כך הרבה, כל כך שונים, כאלה שחייבים למחוא כפיים כל יום, בעשר בלילה, שרבים מאיתנו ישכחו. אנו מתנצלים מראש.

לבסוף, עלינו לתת מחיאות כפיים לכל מי שתרומתם לחברה תהיה, דווקא, אִי פֵּעוּלָה. יהיו מיליונים ומיליונים, והם יהיו חיוניים. להישאר בבית, לא להדביק, לא להיות חסר אחריות, לשמור על חייהם של אחרים. זה יהיה מעשה הגבורה הגדול ביותר, לא פחות מזה של עובד הבריאות שבאמצעות סיכון הסיכון שלו מציל חיים ישירות.

הבה נזכה כולנו, לפיכך, למחיאות הכפיים הללו. אבל בואו ננצח את זה. כל יום.

זה לא עניין של מישהו אחר. זה הקטע שלך.