כל כך הרבה אסונות הכריזו... ובסוף זה היה זה

אם העיתונות של ה 10 שנים זה היה בגלל שטחיות.

התחלנו את העשור הזה עדיין עם העיתון מתחת לזרוע. אנשים רבים קנו אז את העיתון כשהם הולכים לקיוסק, פעם או פעמיים בשבוע, במיוחד בימי ראשון. איזה אדם משוגע אפילו עשה את זה מדי יום...

העיתון, עוד ב-2010, זה היה דבר פיזי שעוצב בחדר חדשות, לאורך שעות על גבי שעות של עבודה, והיה מְיוּצָר בבית דפוס פיזי, לאלפים או במאות אלפים, עם טונות וטונות של דיו ונייר. כשהיא יצאה לרחוב, מה שהכיל היה החדשות של אתמול. זה נראה לנו כמעט בלתי נתפס עכשיו, אבל ככה היו הדברים... בזמנים ההם של הימים פרהיסטוריה. היו אפילו מאמרי דעה ותחקירים שהיו שבועות בהתהוות. להיות מודהם. למיידי, תמיד הייתה הטלוויזיה, דולקת שעות רבות במטבח, בסלון.

לא שהכל היה נפלא אז. היו גם מניפולציות ושקרים, המברשת הרחבה והכותרת הקלה, אבל לפחות היו כמה מקומות פנויים להרהור ולטווח ארוך. עכשיו נראה שאפילו זה לא.

כי הכל השתנה תוך שנתיים בלבד. פתאום האינטרנט הפך נגיפי ואנשים התחילו לחשוב שלשלם שני יורו ליום כדי לקרוא חדשות נחשלות זה מטורף. הגל של סך הכל בחינם זה הציף הכל, מספרים ועד סרטים, וכמובן העיתונות. עמה בא אחר: זה של ה "קליק קל".

הקורא כבר לא היה צריך לבחור לאט לאט עיתון כזה או אחר בדוכן העיתונים, לשלם עליו במקום בכמה מטבעות שנלקחו מכיסו, אלא הכל היה ברשותו בביתו שלו. זה היה משהו פנטסטי, לא? ובכן כן, אבל había שתי בעיות: אחת פרוזאית יותר והשנייה פסיכולוגית.

El פּרוֹזָאִי הוא שהעיתונים התחילו מתקשים להסתדר: הנייר כי פחות ופחות אנשים קנו אותם והדיגיטליים החדשים כי אף אחד לא קנה אותם; הם יצאו חופשיים. אף אחד לא אוהב להיות סגור, אז הם נכנסו לקרב מטורף כדי למשוך תשומת לב ולנצח. קהל מאזינים.

הבעיה פְּסִיכוֹלוֹגִי , או פסיכוסוציאלי, זה היה שאנשים הפכו פחות תובעניים והחליפו במהירות את ההחלטה המסורתית והחשובה מאיזה עיתון לקבל מידע, בארבע עשרה החלטות יומיומיות חסרות משמעות לחלוטין (לחץ כאן, לחץ שם...) המבוססות על דחפים של הרגע.

שני האירועים הובילו את העיתונות באותה דרך: הביקורים היו צריכים להיות רווחיים, לשכור פרסום מושך את העין, לאזן הכנסה כביכול, לדפוק על דלתם של מינהלים המתחננים לסבסוד, להוזיל עלויות (שכר), ובסופו של דבר, לקבל את תשומת הלב המיידית של קורא קפריזי עם כותרות חותכות, מושכות עין ומרהיבות. ..

אז פתאום, בין 2011 ל-2015 התמלאנו במטאוריטים שעמדו להתנגש בכדור הארץ, סופות שמש שישאירו אותנו מטוגנים תוך שעות ספורות, פרות מעופפות ועוד מאה אלף קטסטרופות ודברים אבסורדיים. התוצאה, עקב חשיפת יתר, הייתה א חיסון כללי נגד כותרות שובות עין, כך שאף אחד כבר לא מאמין לכלום ואף אחד לא לוקח שום דבר ברצינות יותר. הכל קליק עוויתי שבו הקורא (שהוא בסופו של דבר אותו אדם כמו הבוחר) קופץ מקל לקל ולא רוצה להתבלבל או לגרום לו לחשוב.

הפוליטיקה המשיכה באותה דרךכמובן, כי יש לעמוד בדרישותיהם של המצביעים. אז, אם שלנו מעמד המנהיג תמיד אמר מספיק שטויות כדי לרצות את הקהילה הטריוויאליזציה של השנים האחרונות הבליטה עוד יותר מגמה זו. השיח הפופוליסטי התפשט כמו פטריות בכל נקודות הקשת האידיאולוגית. זה לא עניין של ימין או שמאל: זה משפיע על החברה כולה.

ואמר ועשה. היינו ב-2014 או 2015, ומוקפים בעוד מאה אלף אסונות שהוכרזו, הזהירו אותנו מפני האסון האמיתי. אבל אנחנו צוחקים על זה. לא קראנו אותו ולא ידענו אותו. הרעש מקיף הכל והופך את הכל לחסר משמעות.

כך ההודעה על המגיפה, חוזר, רציני, עם נתונים, עבור הקורא, זו הייתה רק עוד כותרת בין אלפי כותרות. עוד אחד שכדאי לשכוח, כמו החדשות החמש עשרה שזה היה, אפילו ברצינות שבהן מַחזוֹרִי (ממש ליד הפרסומת שהבהירה מה עלה בגורל לטיסיה סבאטר, או שסיפרה לנו שכדי שהמעי יעבוד טוב אנחנו צריכים לאכול ביצים קשות).

אלה שהזהירו של הגעת מגיפה אחת (או רבים). הוזנחו. זה אפילו לא עזר שהם הופיעו בשמים כוכבים שאישר את זה, מתקשר "אבולה", "שפעת העופות", "סארס", "שפעת A"וכו' וכו'. מכיוון שהם לא דפקו ישירות על הדלת שלנו, תיוקנו אותם במוח שלנו, מעבר לאנקדוטה, כאילו היו סתם עוד שטויות.

האסון הממשמש ובא תואר במדויק, כמעט עד המילימטר, על ידי קולות מורשים, ואפילו היו כמה מגינים עם נוכחות תקשורתית. אבל אפילו התחזית הייתה נגועה בגוונים אפוקליפטיים כאלה שצחקנו עליה. כמו מישהו ששומע גשם.

מול סיכון כה ברור, מניעה מספקת של המגיפה הייתה עולה לנו, אם היינו עושים את זה כשהגיע הזמן, אלפית ממה שזה אומר לנו לסבול את זה עכשיו. זה בכסף, שלא לדבר על חיי אדם.

אבל בואו נחשוב לרגע:מה היינו הבוחרים אומרים? אם ממשלה כלשהי, או, טוב יותר, קבוצה של ממשלות, הוציאה כמה מיליארדי דולרים במהלך כל אחת מהשנים הללו כדי לספק לנו את האמצעים הדרושים כדי להתמודד איתה? איזה שליט יכול היה לשאת בעלות הביקורת על "השליך" סכומים כאלה לפח?

מניעת המגיפה הייתה פירושה שהיא לעולם לא הייתה מגיעה למימד שרכשה. ואם כך: מה נגיד עכשיו על הכסף שהושקע כדי להימנע ממשהו שלעולם לא היה קורה? איזה נתח עסיסי האופוזיציה, כל אופוזיציה, יכולה להשיג עם ארסנל דיאלקטי שכזה?

Covid-19 צריך לגרום לנו להרהר בקריטריונים שלפיהם אנו שופטים את מדיניות הממשלה. האם לא תעדפנו מיידיות, צעדים פופוליסטיים, עם החזרות אלקטורליות, במקום חזונות ארוכי טווח? להאשים את בעלי השלטון היא פשוטה, וזה גם תרגיל דמוקרטי חיוני, אבל האם לא כולנו, כחברה, נהיה אחראים במידה רבה לדרך שנבחרה?

היום יש המאשימים את הממשלה כי היא החליטה באיחור ולא טוב (הם אומרים), ואחרים מאשימים את האופוזיציה כי כשהיא שלטה היא פירקה את הציבור (הם אומרים), אבל באופן מוזר אף אחד מהם לא טורח לטעון נגד האשמה שמייחסים להם יריביהם. כל אחד בבועה שלו, כל אחד עם הדיבור שלו, יותר חשוב לזרוק עליו לכלוך האויב הם מודים במה שהם עשו לא בסדר שֶׁלָנוּ.

אנחנו לא יכולים להציע לאנשים לחזור לקרוא עיתוני נייר מהורהרים, כי העולם שבו זה היה אפשרי לא יחזור לעולם. אבל אנחנו צריכים לעשות קצת פדגוגיה כדי שאנשים יפסיקו ללחוץ בטירוף, לנתח יותר ולהיות בעל רוח ביקורתית.. שמדי פעם יקשיבו למומחים, למדענים, לאלה שיודעים, ולא לפוליטיקאי האחרון שמדבר, לא נשמע. ואם נשכר את הדיבור הרגוע ולא את המרומם, זה יהיה הסוף.

עלינו להחליט לעולם לא לשכוח את השיעור הקשה הזה. קשה להבחין בין האשפה שמקיפה אותנו לבין תוכן איכותי., אבל יש רק דרך אחת לעשות את זה: באמצעות זמן ורוח ביקורתית. לא לתת לעצמנו להיסחף על ידי מפלגתיות אמורפית, הוויה תובעני עם אלה של הצד שלנו ולא עם אלה של ההפך, היינו זוכים בהרבה. רק אז נוכל לדרוש מהממשלות לאמץ מדיניות ארוכת טווח, ורק אז הן יהיו מוכנות לנקוט בה גם אם הן לא יעניקו יתרונות אלקטורליים לטווח קצר.

כי אם כשנצא מזה נמשיך כמו פעם, נלך רע, רע לעזאזל, לקראת הבא.