ויסנטה הולך לבד

התמונות מסתובבות ברשתות ומגיעות אליכם בארבע דרכים שונות. כמו ממים. כמו הסיסמאות של אלה בצד אחד ובצד השני. זו המאה ה-21 הזו, ויראלית.

הרחוב שומם. ויסנטה, רגילה לכך שבמהלך העיר שלו, תמיד היה מישהו לצדו מברך אותו, מדבר איתו, נוגע בו, מזהה אותו, מבקש תמונה או חתימה, הוא מתבונן בה בשתיקה. יש לך את כל הזמן שבעולם לעשות את זה.

קצת יותר מ-1.000 צעדים משם, 147 אנשים מאושפזים בבית חולים עקב וירוס שהגיע בפתאומיות. 14 נמצאים בטיפול נמרץ. בימים האחרונים מתו באותו בית חולים 21 בני אדם. בשנים הקרובות הנתון יגדל הרבה יותר.

אבל סטון ויסנטה לא יודע על זה כלום. כשהוא רגיל להמולה של הרחוב הסואן ביותר, שבו הציבו אותו בני ארצו לפני חמש שנים, אסיר תודה על כך שהציב אותם על המפה, דממה אופפת אותו כעת. הוא נותן ליונים, לאלף ולהרגיע, להתיישב על כתפו, ללכת, לעשות את צרכיו, לחפש ברחובות השוממים מזון שדל בהיעדר פסולת אנושית.

בקרוב יעברו עשר שנים לאנשיו של ויסנטה הם זכו בגביע העולם בכדורגל. קסיאס, ראמוס, פיקה, פויול, קאפדווילה, אלונסו, בוסקטס, צ'אבי, פדרו, אינייסטה, וילה, נבאס, פברגאס, טורס...

כמה רחוק הכל.

היום ויסנטה, זה בשר ודם, באשר הוא, הוא רק עוד קשיש, אחד מבין המיליונים הרבים שחייבים לדאוג במיוחד, שעל אחד נוסף עלינו להגן. המחלה גורמת לכולנו להיות אותו הדבר וככל שחולפות השנים, יותר.

אז טוב שנעזוב אותם בשקט, את האבן וינסנט ואת השני. זמנים של חיבוקים, חיוכים ו selfies באמצע הרחוב. אין עוד ליגות או כוכבים: ירקות של הדורות. בקרוב הילדים הצעירים אפילו לא יידעו מי היה איש האבן הזה.

בואו נשאיר אותו, כל עוד יידרש, עם החברה היחידה של היונים.