לאן אירופה הולכת?

רוח רפאים רודפת את אירופה וזה לא פופוליזם. הוא פופוליזם, מה שזה אומר מילה, אינו הגורם אלא התוצאה של מה שקורה לנו.

כאשר הסביבה אמינה, בני האדם אינם צריכים להתנסות, לפנטז או לחפש עולמות מקבילים בהם יוכלו למצוא פתרונות לבעיותיהם: העולם האמיתי מספיק להם. אבל כאשר מה שמקיף אותנו הופך עכור, מלא בפוזה, בשקרים, אז חלק מהאזרחים, לרוב המודעים ביותר, בורחים מכל זה ומחפשים פתרונות שונים, נכונים או לא, קסומים או לא.

הבעיה שלנו, זו של אירופה, היא שמאז סוף מלחמת העולם, ועוד יותר מכך ככל שחלפו העשורים, המעמד הפוליטי משיק סדרה שלמה של מונטאז'ים. לטובת החברה שהתמוטטה לבסוף עם התרסקות עם המשבר של 2007. האיחוד האירופי, מדינת הרווחה וכל מה שכרוך בה, היו נקודת פתיחה טובה עבורנו, ובהתחלה הייתה להם תמיכה עממית עצומה שעדיין שומרים עליה בחלקה. , אבל בסופו של דבר הם הפכו לצלב שלנו.

חסרה ביקורת עצמית, סקירה מתמדת, עדכון ומגע בין מטרות הפוליטיקאים לתחושות הרחוב. התוצאה הייתה שחוסר שביעות רצון מהפוליטיקה גדל לאט לאט, בעודו מחכה לרגע שלו להגיע לקו החזית. והגיע הזמן שבו המיתון בסוף העשור האחרון השפיע על כולנו. אין זה משנה שמדינות רבות התאוששו מיד לאחר מכן, כי אחרות נותרו בצד וכולנו הושפענו מתחושת כישלון. כשמדובר בהתמודדות עם בעיות רציניות, החברות הופכות יותר אנוכיות ופחות אמפטיות כלפי שכנים. האשמה היא תמיד אצל אחרים. לכך נוסף החשש מהחדש אויב זר (טרור איסלאמי) ובעומק החשש לאבד את הפריבילגיות שלנו כמרכז העולם.

כי זה הנושא הבסיסי: למרות שעדיין לא רצינו לברר, אנחנו כבר לא מרכז העולם, אבל הפוליטיקאים שלנו לא מעזים לומר לנו בגלוי, ואנחנו מסרבים להכיר בכך כשאנחנו מסתכלים על עצמנו המראה של המציאות שלנו.

הנתונים הרסניים. מפלגות מעטות משיגות, בתוך המדינה שלהן, אישור רוב. ככלל, גם המפלגות הוותיקות וגם אלו שצמחו בעקבות האסון של העשור האחרון, גורמות לדחייה כללית. יתרה מכך, החדשים, אלה שיש המכנים "פופוליסטים", אינם מושכים יותר תמיכה בכל מדינה כולה, להיפך. מה שהם משיגים זה תמיכה גדולה בקרב תת-קבוצה קטנה של אזרחים, זה הכל.

בשטח גידול זה, אזרחים (לא בדיוק הפחות משכילים או המבוגרים ביותר) מחפשים, באופן הגיוני, חלופות. האלטרנטיבות צריכות להציע משהו אחר, שיח מעורר השראה. זה לא משנה אם מה שהם מציעים ישים או לא. הדבר החשוב הוא שהם נוגעים בלב שלנו, מרגשים אותנו ומסוגלים לרגש אותנו.

כי זו ההשפעה הגדולה הנוספת של המשבר: החברה לא רק שהפכה לחוסר אמון וחוסר רצון כלפי הפוליטיקאים שלה, אלא שהיא גם הפכה לשבורה. התחלנו, מבלי ששמנו לב, לחלק את עצמנו למספר תת-קבוצות. חברי כל תת-קבוצה חולקים, בדלתיים סגורות, הרשעות ואשליות משותפות, אך נדחות בתוקף על ידי שאר החברה.

הנוסחאות הישנות גוססות על רקע ההכפשה והדחייה של צעירים. החדשים מצליחים לרגש רק חלק (אם כי, מאוד מגויס) מהבוחרים החדשים ומהאנשים שהכי נמאס מהם מהישן. אבל כשמסתכלים על החברה כולה, כולם, ותיקים וחדשים, מעוררים דחייה כללית משאר תושבי ארצם. בתנאים אלה, איזה סוג של פרויקטים נפוצים חדשים נוכל להשיק?

אנחנו האירופאים כבר בשביל שאר העולם, שמתקדם בלי לשים לב בנו, כמו חיית מחמד לשחק איתה, לצלם, ללטף קצת, ואז לשים בצד כדי להגיע לעבודה אמיתית. ואנחנו עדיין, עבור חלק העולם שרוצה להישאר מעורב בעבר, האויב לשנוא.

בשלב מסוים חייב לצוץ באירופה מעמד פוליטי (או פוליטיקאים מבודדים) שיש לו מספיק כוח ודחף כדי לומר לנו את האמת: אנחנו צריכים לשנות, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד, ביחד, שוב. אבל, כרגע, אין לנו מושג איך לעשות את זה.