[קלט משתמש] תגובה למאמר ''מהי טרנסברסליות?''

מהקולגה ג'ואן פרז

מאת דמוקרט אראגוני.

זהו המאמר הראשון שכתבתי עבור הדף ואני מקווה שהוא ישמש כתרומה ובונה לדיון. אין הכוונה להכפיש או הוקעה, אלא ביקורת על ההיבטים שפיתח הקולגה ובאילו נקודות, לדעתי, הניתוח שלו נכשל.

בוויכוח שמנהל כעת פודמוס, השאלה מהי טרנסברסליות לא יכולה להיות מדויקת יותר, מכיוון שדווקא בתוך הרוחב עלינו לבסס אסטרטגיה מנצחת. אסטרטגיה מנצחת שתכליתה היא יישום תוכנית בחירות שבה אנו הופכים את המדיניות שבוצעה המאיימת על מודל החברה שספרד זקוקה לו. למרבה המזל אף אחד בפודמוס לא מתווכח על תוכן התוכנית; הוויכוח הוא לא כל כך ב'מה' אלא ב'איך'. הדילמה היא מה צריך להיות קווי הפעולה במשך ארבע שנים כדי שבבחירות הבאות נוכל למשול, כדי ליישם את התוכנית ביתר קלות ולגיטימית, זו חייבת להיות המטרה של פודמוס.

העובדה שפודמוס הצליחה כל כך מאז הקמתה לא טמונה בהיותה שונה מהמפלגות הקלאסיות בגישה המוסדית, בשיח או ב''טון'' המפורסם, היא טמונה בהצעת פתרונות לבעיות של אנשים, כמו יישום הכנסה בסיסית או משאל עם בקטלוניה. מחוות כגון היעדרות מקבלות פנים כבר נעשו ללא עזרתנו על ידי IU או ERC לפני Podemos. ההצלחה של פודמוס טמונה בדיוק בהיפך, בידיעה לתת לתוכנית סוציאל-דמוקרטית שיח אטרקטיבי למי שלא מחשיב את עצמו כשמאלני. כשפאבלו איגלסיאס דיבר על ה-UBI כמדד של ''שכל ישר'', הוא ניתק את האמצעים מסנטימנטליות מסוימות שאנשים רבים אינם חולקים. ההצלחה טמונה בכך שהשיגה שהתוכנית הגיעה לאנשים שלא הייתה מגיעה אליהם אחרת.

אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להידמות למפלגות הוותיקות, כאן אף אחד לא מתכוון ליישם משמעת הצבעה, קרייריסטיות או דלתות מסתובבות. בכל מקרה, מה שעלינו לעשות זה לבנות מפלגה חדשה עם שיטות חדשות, אבל לתת לשיטות האלה לשרת כך שניתן יהיה ליישם את הצעות העם בערוצים הקיימים כיום, שאמנם אנחנו אוהבים אותן פחות או יותר, אך הן היחידות. שמבטיחים את תאימותם.

אבל מסיבה זו אנחנו לא צריכים להיות סתם עוד מפלגה, אם משהו הוכח זה שאסטרטגיית "היד המושטת" של 26J הייתה טעות חמורה שכן לאחר "ההימנעות" איננו יכולים לסמוך על הברית האפשרית של ה-PSOE לבצע את השינוי, אבל זה אמור לעודד אותנו יותר לכבוש את המרחב שננטש על ידי PSOE שוויתר על כל רצון להיות סוכן שמתחרה על הניצחון ואישר את עצמו מחדש ככוח כפוף ל-PP.

לכן הגענו, למרות שסטנו בשבילים, לאותה אבן דרך, שהיא ההזדמנות העצומה שיש לנו לבנות רוב מיוחס ולפתות להשיג ניצחון. עכשיו, הרוב הזה שהחבר מזדהה עם השמאל המסורתי, מי שכמהים להתחדשות של מוסדות ואנשים דה-אידיאולוגיים עשויים להרגיש טוב יותר אם הם ממוקמים בדבר שנקרא ''מרכז''; ושהשותף מתאר כשקרי או בלתי ניתן לחדיר עבור מפלגה כמו פודמוס

לדעתי, קבוצות אוכלוסייה אלו לא יבינו רבות מההצהרות שפודמוס משמיעה אם היא לא תנצל את תקיפת המשטר בנשק שלה. חוליו אנגוויטה אמר שני דברים: ציות לחוקה ותוכנית, תוכנית, תוכנית. אסור לתת למשטר ולו כלי פיתוי קל, ועל ידי נטישת שיח שיכול למשוך את כל אותם אנשים, לדבר אליהם בשפה שהם לא מבינים ולהתייחס אליהם כדברים שהם לא מזדהים בהם, לא לעשות יותר מאשר לבנות חומה בין פרויקט Podemos לבין האמון של אנשים כאלה.

לכן, רצוי לא להיות קטגוריים בהיבטים אלו, כי אם נציג את התוכנית כמשהו שאינו מתון או ממוקד, נאבד את הלגיטימציה ליישם אותה. אנחנו לא נותנים יתרון למשטר אם נשתמש במונחים שלו, בין היתר משום שבשימוש נכון הם הנשק החזק ביותר לציון ברור וחד משמעי את הסתירות שלו. כשהם פונים לחוקה שהם לא מצייתים לה, אנחנו מציעים לאנשים את ההזדמנות לגלות שהפרויקט שלנו הוא ההחלטה הנכונה להגן על האינטרסים שלהם.

הקולגה דיבר גם על פוליטיזציה של חיי היומיום, והוא צודק, צריך לומר שהבעיות של אזרחים היום-יומיים הן בעיות פוליטיות, ולכן יש להן פתרון מדיני, על אחת כמה וכמה להרחיב את התזה שלי שעלינו לחזק את עצמנו. מבחינה מוסדית, על מנת לספק ערבויות שלבעיות אלו יהיה פתרון מצידנו, שבוודאי תהיה לו לגיטימציה רבה יותר אם יושג בערוצים מוסדיים. זה לא צריך לרמוז בכל מקרה על זלזול בעבודה שמבצעת החברה האזרחית, אלא ערובה נגד יריבינו שאכן מזלזלים בה.

לגבי הפמיניזציה של הפוליטיקה, יש משהו שאני הולך להדגיש והוא שאת מזהה את זה עם ערכים אימהיים, שלא מצאתי אצל תאצ'ר, מרקל או לה פן כדוגמה לנשים בפוליטיקה. חשוב להצדיק את הערכים הללו, אבל בכל זאת אני מאמין שאסור לשכוח שהמטרה היא ליישם את התוכנית, עליה עלינו לנצח, ומי שמתחרה מנצח. המודל הפוליטי מבוסס בעיקר על דיכוטומיות של קונפליקט, על תחרות, כך שגם אם אנחנו לא רוצים, אנחנו צריכים להתחרות כדי לנצח.

לבסוף, אני מעלה ניתוח שערך גרסיה לינרה (סגן נשיא בוליביה) באוטרה וולטה דה טוארקה לפני זמן מה: כדי להשיג את המטרות שלנו עלינו לעשות גראמשי-לנין-גראמשי. זאת אומרת, ברגע שעשינו פוליטיזציה בחיי היומיום, שלב שכבר הושג כי אנחנו מרכז הדירקטוריון, הגיע הזמן להביס את האויב. לשם כך עלינו להבטיח שכולם יראו בנו לגיטימציה מכיוון שכאשר אנו רוצים להסיר את יסודות המשטר אנו צריכים להיות מפלגת הרוב ולהתגבר כמותית ואיכותית על ה'חוקתיות' ולאלץ את מגיני המשטר לקבל את שלנו. פרדיגמות. נשיג זאת רק אם נוותר על הגדרות ישנות שכמו ספרד ב-78', נותרו מאחור. עלינו לפתות את החברה האזרחית להקים הגמוניות חדשות ובכך להביס את המשטר.