2018: השנה של ארצות הברית של אירופה?

לאחר מספר "annus horribilis" ברציפות עבור האיחוד האירופי, משהו זז בחדר האחורי של היבשת.

חוסר שביעות הרצון של חלק הולך וגדל מהאזרחים, יחד עם עריקות ספציפיות כמו זו של בריטניה הגדולה, והגישה הבלתי תומכת בעליל של כמה מדינות מזרחיות, מעמידים את האיחוד בשליטה. עד כדי כך הרעיון ש בשנת 2018 או שנעשה התקדמות אמיתית או האיחוד האירופי. הוא מת

זו לא הגזמה. הרעיונות (ליתר דיוק, טלאים) שרצים במוחם של כמה פקידים במשך שנים (אירופה דו-מהירות, אירופה ה"קשה" וכו') הם כעת נחלת העבר. מה שמוצע כעת הוא משהו חריף ואכזרי יותר: "מי שרוצה להמשיך שימשיך, אבל עם כל ההשלכות, ומי שלא רוצה שלא יעשה את זה, אלא שיפסיק לעכב את דרכם של מי שרוצה להמשיך".

הברקזיט, שעל פרטיו נמצאים כעת במשא ומתן, היה קריאת ההשכמה האחרונה, שהגיעה מיד לאחר האזהרה הלפני אחרונה, שהייתה יחסן של מדינות רבות לאירוח פליטים. המסקנה שאתה מגיע אליה ברורה: או שהיעדר הסולידריות, החד-צדדיות וחצאי הצעדים מסתיימים, או שהאיחוד האירופי עצמו יסתיים. אין יותר איפה להתחבא.

הפרויקט של המהווה את ארצות הברית האותנטית של אירופה מתחילה להתחזק, לאחר שהצילו כמה פוליטיקאים בולטים, כמו הסוציאל-דמוקרטי הגרמני מרטין שולץ. האידיאל הישן של אמצע המאה ה-20: בניית מציאות על-לאומית ולא רק קונגלומרט בינלאומי, חזר. והוא עושה את זה עם רעיונות מאוד ברורים. רק מי שרצה יצטרף לפרויקט, באמצעות משאלי עם לאומיים או מנגנונים אחרים שהבהירו את קיומו של "רצון חד משמעי". כי מי שמצטרף לפרויקט חייב לדעת שהתוצאה הסופית תהיה א העברה יעילה של ריבונות ואולי בלתי חוזר, שיגיעו להיבטים שטרם נראו: הרמוניזציה פיסקלית אמיתית, אזרחות, מדיניות חוץ, הגנה וכמובן, תנועה חופשית ומטבע. אין חריגים, לא ניתן עוד להמשיך ולהעמיד את האנוכיות הלאומית לפני האיחוד.

בצל, עושה בכוונה מעט רעש, כמה מנהיגים אירופיים עם מקרון ומרקל בתור חוד חנית, יכול להיות שהם כבר מכינים הזמנה: חוקה מעין-פדרלית אותנטית לאירופה, שאליה מעט מדינות יצטרפו (מניחים דחייתן של רבות, בהתחשב באירו-סקפטיות הכללית) אך עם עוצמה ושכנוע אמיתיים.

זה אפילו יהיה אפשרי עבור ארצות הברית של אירופה הללו לוותר על ההשתתפות באופן אינדיבידואלי באיחוד האירופי הנוכחי, ולהפוך לחלק ממנו כמדינה אחת, לרשת את אלה הנוכחיות בכל זכויותיהן וחובותיהן, אך לבנות דלתות פנימה, הרבה איחוד חזק יותר מזה שמציעה היום האיחוד האירופי.

כל החלופות פתוחות, ויש אווירה כללית של הימורים, של "הכל או כלום" שתגיע בסופו של דבר לדעת הקהל אם ההחלטה תהיה בוגרת מספיק.

זה לא משנה שרק שש או שמונה מדינות מחליטות סוף סוף לעלות על העגלה: מה שחשוב הוא שהן באמת יכנסו לסיפון. הספקנים ביותר יבלוט כמעט בוודאות, כמו פולין או הונגריה, ועוד רבים מהמזרח, ואפילו כמה בעלי חשיבות סמלית והיסטורית רבה כמו איטליה, שבה דחיית אירופה גדלה מאוד בשנים האחרונות. זה לא ישנה. הם סומכים על זה (והם יתחרטו על כך אחר כך אם הפרויקט ילך כשורה, כך שכאשר יבקשו להיכנס לארצות הברית, הם יעשו זאת בהנחה של כל התנאים, כפי שתמיד עושים המובסים).

הפרויקט, אם כן, יהיה מורכב מ שלוש רגליים גדולות:

• א מבנה משפטי, כלכלי ומוסדי מוצק, תוכנן בפירוט ובצורה חלקה, שימנע את הפגמים של ניסיונות קודמים וחלשים הרבה יותר (אמנת מאסטריכט משנת 1992, החוקה האירופית משנת 2004).
• La להתגבר על המבנים הבירוקרטיים הנוכחיים וכפופים לאומות החברות, בבעלות האיחוד האירופי, החלפתם במוסדות אותנטיים של מדינה: פרלמנט מחוקק באמת, גופים שיפוטיים באמת שמגיעים לשיאם של מערכות המשפט הלאומיות השונות, ורשות מבצעת שמונה ישירות על ידי הרשות המחוקקת ועם כל סמכויות המשא ומתן ואפילו קבלת ההחלטות בפני מדינות שלישיות.
• א להמר על איכות הקישורים, ולא על הכמות. איחוד מאסיבי ואפילו המשכיות טריטוריאלית עצמה יוותרו במידת הצורך. יועדף איחוד יעיל של כמה מדינות, בתקווה שהצלחתן תקרין לאחרות.

דווקא הנקודה האחרונה הזו עשויה להיות המכשול העיקרי ובו בזמן החוזק הגדול ביותר של הפרויקט. יש לקוות ש רק מדינות שבהן הן הממשלות והן האוכלוסייה חיוביות באופן חד משמעי ישולבו בה. לכן נדרש שהפרויקט יהיה פופולרי באמת וששילובים מנוהלים על ידי ממשלות שנקלעו אז לאופוזיציה חברתית לעולם לא יתרחשו שוב. זה, בהתחשב באירו-סקפטיות הנוכחית והכללית, הוא נשק בעל חוזק עצום (למי שמעורב באוכלוסייתו), אבל גם חולשה גדולה (כי ייתכן שהרוב המכריע החליט להישאר בחוץ).

באחד סקר שנערך על ידי YouGov במספר מדינות, המתנגדים גוברים בבירור על החיוביים, אם כי בולטת מאוד המספר הגדול של המתלבטים והנטייה הגדולה יותר בעד שקיימת בשתי המדינות החיוניות למדינה החדשה להתקדם: צרפת וגרמניה.

גרף Politico.ue מבוסס על נתוני YouGov

אולי 2018 תהיה בסופו של דבר שנת המהפכה הגדולה לאירופה, אם רעיונות כאלה יצליחו לשגשג.  אולם לעת עתה, יורו-סקפטיות שולטת. והתחושה שרוב האוכלוסיה מעדיפה שכל אחד ינהל מלחמה בעצמו. אבל זה יכול להשתנות אם מנהיגים לוחצים על הכפתורים הנכונים. תוך 365 ימים נדע אם השנה הזו הביאה, שוב, כישלונות לפרויקט האיחוד האירופי, או שסוף סוף צץ משהו חדש שמרגש את החברה באמת.

מפה של "ארצות הברית של אירופה" היפותטית השמורה רק למדינות המגלות נכונות חד משמעית להשתלב בהן. השילובים האפשריים הם אינסופיים.

@josesalver